גוף הכתבה :
יש רכישות שאני יוזמת בבית, יש כאלה שבן זוגי יוזם למענו או למעננו (כפרה עליו, רומנטיקן על מלא!), ויש רכישות כאלה שהוא זה שיוזם אבל מצליח איכשהו לשכנע אותי שהוא רוצה את זה בשביל הילדים. שולחן הסנוקר שלנו שייך ללא ספק לקטגוריה השלישית. במשך תקופה בן זוגי שיחיה חפר לי שאנחנו חייבים שולחן סנוקר בבית. לא שהוא רוצה, חלילה. הילדים צריכים. זה בשביל ההתפתחות שלהם, בשביל הפעילות, בשביל הזמן המשותף, בשביל החברים. אם הייתי נותנת לו עוד שבוע, אני די בטוחה שהוא כבר היה מוצא מחקר שמוכיח ששולחן סנוקר בבית מעלה את הסיכוי להתקבל לטכניון
לא כל ילד מתחבר לכדורגל
היו לו טיעונים לא רעים בכלל. הבכור שלנו הוא ילד שפחות מתחבר לפעילות גופנית קלאסית. הוא לא הילד שייקח כדור וירד למגרש המושבי, הוא פחות חזק במוטוריקה, ואם נותנים לו לבחור בין לרוץ אחרי כדור לבין פעילות רגועה יותר כמו לצייר או לקרוא ספר - בואו נגיד שלא צריך לנחש במה הוא יבחר. דווקא בגלל זה הרעיון של סנוקר התחיל להישמע לי הגיוני. יש בו תנועה, אבל מסוג אחר. לא צריך לרוץ ולא צריך להיות "ספורטיבי" במובן הקלאסי, אבל כן צריך להסתובב סביב השולחן, להתכופף, לכוון, לשלוט במקל, לתרגל ולנסות שוב ושוב עד שמצליחים
אהבתי את המחשבה שיש כאן פעילות שיכולה לעבוד על תיאום עין יד, דיוק, ריכוז ומוטוריקה, אבל בלי שהילד מרגיש ששלחנו אותו עכשיו "לעשות ספורט". מבחינתי, עם ילדים, זה לפעמים כל הסיפור- לא לנסות לדחוף אותם בכוח למה שאנחנו חושבים שהם אמורים לאהוב, אלא למצוא פעילות שמתאימה להם. אם הילד שלי לא רוצה לרוץ אחרי כדור, זה בסדר גמור. אולי דווקא כדורים קטנים יותר, שולחן ומקל יעשו את העבודה
אצל הקטן מספיק להגיד את המילה "תחרות"
אצל הבן הקטן שלנו הסיפור אחר לגמרי. הוא אוהב תחרויות. מאוד. בעצם, אם אפשר להפוך משהו לתחרות - הוא כבר בפנים. מי מגיע ראשון לאוטו, מי מסיים ראשון להתקלח, מי קלע יותר, מי ניצח ומי "כמעט ניצח אבל בעצם היה יותר טוב". שבוע שעבר הוא שבר שיא עם התחרותיות המקוריות שלו, במשחק "מי בבית הכי מעצבן את אמא" !
אז במקרה שלו לא היה צריך למכור את שולחן הסנוקר בכלל. ברגע שהוא הבין שיש ניקוד, שיש מנצח ושיש אפשרות לנצח את אבא ואת אחיו - מבחינתו העסקה נסגרה. והיה גם הטיעון החברתי, שאני מודה שהיה אחד הדברים ששכנעו אותי יותר. שולחן משחק בבית הוא מסוג הדברים שמושכים אליו ילדים באופן טבעי. חבר מגיע, עוד חבר מצטרף, מישהו משחק, מישהו מחכה לתורו, ותוך רגע נוצרת פעילות משותפת שלא כוללת ארבעה ילדים שיושבים זה לצד זה וכל אחד בוהה במסך אחר. מבחינתי, בעולם שבו חלק גדול כל כך מהזמן החברתי של הילדים עובר דרך מסכים, כל דבר שמצליח לגרום להם לעמוד ביחד סביב משהו אמיתי מקבל אצלי נקודות זכות.
ואז הילדים הולכים לישון
אז השתכנעתי וקנינו שולחן סנוקר "בשביל הילדים". והאמת היא שהילדים באמת מבסוטים ממנו. הם משחקים אחד עם השני, משחקים עם אבא, משחקים עם חברים, ואני באמת חושבת שזו הייתה קנייה מוצלחת עבורם. אלא שאז מגיע הערב. הילדים מתקלחים, נכנסים למיטות, נרדמים - או במילים פחות עדינות, חורפים – ואז מתעורר הילד הגדול באמת של הבית: בן זוגי. פתאום הבית שלי הופך למועדון קטן. משחק אחד, עוד משחק, לפעמים חבר קופץ, לפעמים אני מצטרפת, ויש משהו מאוד משעשע בכמה שהמוצר שנמכר לי תחת הכותרת "זה יהיה מעולה לילדים" הפך להיות הצעצוע האהוב על אבא שלהם. אני אפילו לא יכולה לכעוס, כי בדיעבד הוא באמת צדק בכל מה שאמר. הוא פשוט השמיט פרט אחד קטן ממצגת המכירה: כמה טוב שולחן הסנוקר הזה הולך לעשות גם לו
משבר גיל 40? קניתי
ובינינו? אני ממש מבסוטה מהעניין. אני שומעת חברות שלי מספרות איך באזור גיל 40 הבעלים שלהן מתחילים פתאום לפתח תחביבים חדשים. אחד מתחיל לצאת יותר, אחר מגלה אופנועים, מישהו פתאום חייב "ערב עם החבר'ה" פעמיים בשבוע ויש כאלה שמגלים מחדש את חיי הלילה.
שלי גילה סנוקר. אצלי בבית. מתחת לאף שלי. מבחינתי, אם זה משבר גיל 40 - קיבלתי את אחת הגרסאות היותר מוצלחות שלו... במקום להיעלם בלילות לאיזה תחביב מסתורי או, חלילה, סליזי, הוא משחק סנוקר בבית. אני יודעת איפה הוא, אני יודעת עם מי הוא, ובמקרה הצורך אני אפילו יכולה לצעוק לו מהספה להנמיך קצת. מעבר לזה, אני אוהבת את העובדה שהבית שלנו הוא מקום שאנשים רוצים להיות בו. אני אוהבת שהילדים מביאים חברים, שחברים שלנו קופצים ושגם למבוגרים יש לפעמים פעילות שמחזירה אותם לרגע להיות ילדים בעצמם. לא לשבת סביב שולחן ולדבר על עבודה, משכנתאות והסעות לחוגים, אלא להחזיק מקל, להתווכח אם הייתה עבירה ולהתלהב מכדור שנכנס כאילו מינימום זכינו באליפות העולם
בסוף, כולם הרוויחו
אז כן, קשה לי להודות בזה, אבל כל נאום המכירה של בן זוגי היה די מדויק. שולחן הסנוקר באמת נתן לבכור שלנו פעילות שמתאימה יותר לאופי שלו, הוא מספק לקטן את מנת התחרות שהוא כל כך אוהב, הוא הפך לעוד פעילות חברתית כשמגיעים חברים והוא מייצר אצלנו בבית עוד משהו שאפשר לעשות ביחד. פשוט התברר שעל הדרך קיבלנו גם בונוס שלא הופיע בתכנון המקורי - תחביב חדש לבן זוגי. אז אם גם אצלכם מישהו מתחיל להסביר באריכות למה אתם ממש חייבים לקנות שולחן סנוקר "בשביל הילדים", אני לא אומרת לא להאמין לו. יכול מאוד להיות שהוא אפילו צודק. רק קחו בחשבון שכשיגיע השולחן הביתה, אתם עלולים לגלות שהילד שהכי חיכה לו הוא דווקא זה שמשלם את המשכנתא